הרעיון להקים מושב עובדים בישראל התחיל בחוות החקלאיות של היהודים בארצות הברית.
החוות הוקמו ב 1882 ע"י יהודים שהגיעו מרוסיה. בתחילת המאה ה-20 היתה מודעות וזיקה ציונית בקרב היהודים שחיו בקהילות אלו.
 בערך ב 1948 קמה תנועת "האיכר העובד" בניו ג'רסי מתוך כוונה להכשיר יהודים באמריקה לעלייה לארץ והתיישבות במושב עובדים. פנחס ויסלברג וג'קי (יעקב) ברוצקי היו ממקימי התנועה. בשנת 1950 הגיע לוי אשכול בשליחות לארה"ב, נפגש עם נציגים של "האיכר העובד" והבטיח להם אדמות להתיישבות בארץ, בתנאי שתתארגן קבוצה של 25 אנשים.

בשנת 1951 עלו פנחס ושבע ויסלברג לישראל כדי להכיר ולהכין את הקרקע שעליה יוקם המושב. תחילה התיישבה משפחת ויסלברג במחנה צריפים במושב באר טוביה (ונקראו באר טוביה ב') בהמשך הצטרפו אליהם 6 משפחות נוספות. הם חיו שם כחצי שנה.

חיים וחוה מייזלס שעלו לישראל מארצות הברית מספרים איך לאחר מספר שנים בארץ (בקריית חיים) החליטו להצטרף למושב העולים מאמריקה מיד עם הקמת באר טוביה ב': "שמענו על המושב, זה נשמע מעניין, נסענו לבאר טוביה ב' לראות… חזרנו לקריית חיים והתחלנו להעמיס את כל רכושנו על המשאית ולמעלה 3 תרנגולי הודו שחורים שקרקרו כל הדרך לבאר טוביה ב'…. בצריף היה נוח מאוד- שני חדרים ומטבחון. והיה חשמל בשביל המקרר החדש ובשביל הפטיפון של חוה. בחוץ מאחורי הצריף היה ביתן עם 3 בתי שימוש אוטומטיים – ממש לוקסוס."

באפריל 1953 לאחר סיום בניית 20 בתי העץ הראשונים של מושב הקבע נכנסו המשפחות לגור והתחילו לעבוד בחקלאות.

הוחלט לקרוא למושב "אורות", מתוך פסוק י"ט בישעיהו כ"ו: "הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורות טלך" (טל אורות- במשמעות טל חיים, טל תחייה).

חיים מייזלס מספר: "במקום שטח הפלחה של באר טוביה, מושב אורות החל לקבל צורה: כבישי כורכר- באר מים, צינורות להשקיה, פרה אחת או 3 עגלות וציוד בסיסי להתחיל להיות חקלאי. אבל עברה עוד שנה עד שקיבלנו חשמל. התחלנו לגדל עגבניות, מלפפונים ושאר ירקות…"

המושב התפתח במספר שלבים:

ראשית התיישבו שבע המשפחות הראשונות, ואחריהן משפחות נוספות שהגיעו מארצות הברית.

בשלב שני התיישבו באורות אנשים שהגיעו מארצות דוברות אנגלית אחרות. נבנו עוד 19 צריפים. המגמה הייתה לנסות לשמור על מושב בעל צביון אנגלוסקסי ולא לצרף משפחות ממקומות אחרים.

ב 1957 נוספו עוד 10 צריפים למושב. לרחוב החדש הגיעו מתיישבים מדרום אפריקה. ההחלטה לשמור על צביון אנגלוסקסי לא עלתה יפה. אמנם הגיעו משפחות, אך התחלופה הייתה רבה.

וכך הוחלט בשלב השלישי (בשנים 1957-1958) לתת אפשרות לאנשים שונים מהארץ ומארצות שונות להצטרף למושב וכך הפך אורות למושב של "קיבוץ גלויות". בשנת 1961 היה אורות למושב לכל דבר. בנו ולאה שור שהצטרפו למושב ב1958 מספרים:

"נוצר קשר יפה בינינו לבין השכנים שהגיעו בעיקר מדרום אפריקה. להם היה קשה להתרגל לצורת חיים שונה. לנו הישראלים היה קל יותר, עזרנו להם עד כמה שיכולנו. קבלנו חצי סוסה, עגלה, וקצת תרנגולות. לא היתה צרכנייה, את המצרכים רכשנו בצרכנייה בבאר טוביה. עשינו תור, כל כמה ימים נסעה שכנה אחרת עם הסוסה והעגלה ויחד עשינו את הקניות. מאוחר יותר דב ואלה לסלי פתחו חנות קטנה בביתם זה הקל מאד. פעם בשבוע היינו נוסעים לראות סרט בבאר טוביה, יחד עם השכנים. כמובן שכלי הרכב היה סוסה ועגלה. זו היתה חוויה בפני עצמה. תאורה ברחוב לא היתה, ובערב שכזה, נסענו יחד עם עוד חברים, ובדרך נפלנו לתוך תעלה, אך המשכנו לנסוע לבית העם בבאר טוביה. קריית מלאכי עדיין היתה מעברה, ובעצם היו שם כמה חנויות קטנות ושוק. בערבים נפגשנו אצל חברים בבית. זכורה לי פגישה כזאת באחד הבתים. בני מילר הרצה בפנינו באנגלית, הנושא היה "נמלים", ההרצאה היתה מרתקת. שמענו ביחד מוסיקה קלאסית. לנו היה פסנתר. ערב אחד התאספו אצלנו. שולמית שרה יפה, בנו ליווה אותה בפסנתר, והיה ערב נחמד מאד. כך בילינו את התקופה הראשונה במושב אורות."

המושב המשיך להתפתח, היו שנים שאופיינו בקשיים שונים. חנה בן עמי וחיה בר-און מספרות: "כמו ביתר מושבי העולים בארץ באותה תקופה, כך גם במושב אורות היו חבלי קליטה והסתגלות קשים. חלק מהחברים לא עמד בקשיים ועזב. יש לזכור שרוב המתיישבים לא היו חקלאים במקצועם, הדבר הכביד על הקליטה. קושי נוסף היה שלא הגיעו עולים חדשים מארה"ב, והמושב לא התמלא ולא התפתח. באין ברירה החלו לקבל חברים מכל קצות תבל.